מכתב לאנשים הכמהים. 

לכמהים למשהו מסוים שיקרה בחייהם, שחולמים עליו בלילות, ומנסים ליצור בימים וזה עוד לא קורה.

הלב חושק במשהו, ושום דבר לא מרגיע.

זה יכול להיות חוויות כמו הצלחה, סיפוק, יעד, מימוש או דברים פיזיים כמו סטטוס, מעמד, תוצאה ספציפית. זה לא משנה מה, רק הדבר שהכי מורגש זה הרצון העז שזה יקרה וששום דבר אחר לא מספק.

מחד, יש משהו נפלא במצב הזה, כי עצם הרצון העז שיקרה משהו חדש ושונה , עצם השאיפה שיהיה משהו אחר, מראה עלי שאני אדם חי ויוצר. שאני מאמין ביכולות שלי שיצרו משהו טוב וחדש בחיי.

אבל מהצד השני זה מאוד כואב להיות במקום המצפה, הלא ממומש, העורג. זה מתיש, חסר מנוחה ודורש אנרגיות.

פה אנחנו בדילמה, לא תמיד מודעת, האם לאפשר לעצמינו לכמוה, עם כל מה שזה דורש. או אולי לוותר, לשאוף פחות, למשהו שיש סיכוי שיגיע יותר מהר ושאנחנו לא משתוקקים אליו, אלא נצרכים לו.

ישנם אנשים שאצלם זה ברור, אין אלטרנטיבה הם רוצים להגיע למטרות שלהם ולא משנה כמה אנרגיות זה ידרוש. ומהצד השני את אלה שאצלם גם אין אלטרנטיבה הם לא מאמינים בכוחם להגיע למטרות רחוקות.

כאן אני מתייחסת לאלה שרוצים להגיע למטרות שלהם ועוברים בחייהם את התקופות האלה של הכמיהה והתשוקה. בין אם זוהי חוויה חד פעמית – למטרה ספציפית שהם רוצים ובין כאלה שאחת לכמה זמן חווים תקופות כאלה כי תמיד יש להם עוד מטרות ועד שאיפות.

אתם חווים הר של ציפיות בכל פעם שאתם עושים עבור המטרה שלכם וים של אכזבות כשזה לא קורה בקצב שאתם מצפים לו.

הערכתי העצומה לאלה ותחינתי שלא יוותרו. ההצלחה וההגעה למטרות תלויה בעקביות ובעשייה מתמדת מתוך פיקחות: יד על הדופק שזוהי אכן המטרה שרוצים ובדיקת העשייה למול התוצאה. כי אין דרך אחת להגיע למטרה ואין גם קסמים שמובילים אליה, והצלחה לוקחת זמן ולוקחת טעויות ולמידה.

חפשו את הדרכים שיחזקו אתכם להתמודד גם עם החוויה הרגשית שמתלווה לתקופה הזו, הצפייה האכזבה, הכמיהה, התסכול, תחושת הכישלון שמלווה, חוסר הסיפוק כשלא קורה והתחושה שאף פעם לא יגיע הסוף. ובעיקר חישבו על האלטרנטיבה- לוותר? לא להגיע למטרה הנחשקת, האם זה בכלל אפשרי מבחינתכם, הרחיקו עצמכם ממנה, כי אתם מסוגלים להגיע לאן שתרצו, אחרי שתעברו את ים הצפיה.

בהערכה רבה לכל אלה שבדרך, הרבה כח!